פס"ד בעניין מינוי מומחה רפואי

ג.ר. נפגע בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה והחליט שלא לפנות למל"ל לקביעת דרגת נכותו. עם זאת ביקש שביהמ"ש ימנה מומחה רפואי לבדיקתו בתחום האורטופדי על חשבון הנתבעת ובמימונה, ואולם בדר"כ הפסיקה היא כאשר מדובר בתאונת עבודה בלבד, על התובע לשאת בחוו"ד המומחים שכן אם היה פונה למל"ל, לוועדה רפואית לקביעת נכותו, היה זה בחינם וללא תשלום.
בפס"ד זה בוצעה למעשה השוואת זכויותיו של התובע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, לאלו של תובע בתאונת דרכים שאיננה כזו. נקבע כי היות ולא קבוע שום כלל, כי נטל שכרו של המומחה הרפואי יוטל על שכם התובע, לביהמ"ש מסור שיקול הדעת להחליט האם להטיל את תשלום השכר על שכמו או לאף ובהתבסס על כך, החלטת ביהמ"ש השלום מיום 01.04.2004 הייתה להטיל את שכ"ט המומחה הרפואי על כתפי הנתבעת, חברת הביטוח, למרות שמדובר בתאונת עבודה.

ת.א. 2904/03 ג.ר. נ' איילון חברה לביטוח בע"מ
החלטה בשאלת מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתאונת עבודה והטלת מימון שכר טרחתו על הנתבעת-חברת הביטוח.

החלטה

• הבקשה שבפני מעלה סוגיה עקרונית, שעד כה מעטות ההתייחסויות המפורשות ומפורטות לה בפסיקה, הגם שמתקיים נוהג לגבי ההחלטה בה:
  מקום שתובע נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונה בעבודה, והחליט שלא לפנות למוסד לבטוח לאומי לקביעת דרגת נכותו, כי אם לבית המשפט, בבקשה למינוי מומחה רפואי, על פי סעיף 6א לחוק פצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") – האם עליו לשאת בשכר טרחת המומחה?
• יש לבחון את מעמדו של תובע כזה, באם שונה הוא ממעמדו של תובע אחר.
  ברע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' יאיר טטרו פ"ד מז(4) 89, נקבע כי תובע שנפגע בתאונת דרכים שאינה תאונה בעבודה, רשאי שלא לפנות לקביעת דרגת נכותו למוסד לביטוח לאומי, וזכאי הוא לגישה ישירה לבית המשפט למינוי מומחה על פי תקנות פצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: "התקנות") – אם כי יש לנכות את הגמלה הרעיונית שהתובע זכאי לה מן המוסד לביטוח לאומי, גם אם לא הפנה תביעה לשם.
  בפסיקה כאמור לעיל הושווה מעמדו של תובע שנפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונה בעבודה, למעמדו של תובע שנפגע בתאונת דרכים "רגילה".
  על מצב דברים זה שוב אין חולק, למרות שבעבר נטען כי לפי כוונת המחוקק סעיף 6ב, ולפי תכלית החקיקה, ראוי לחייב כל תובע שנסיבות פגיעתו מאפשרות פניה למוסד לביטוח לאומי, למצות זכויותיו שם.
  ראה גם: רע"א 7612/99 אורי אלוני נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2) 866.
• ועתה לשאלת שכר טרחת המומחה:
  לפי קביעת תקנה 7(ב) לתקנות, על התובע להפקיד את שכר טרחת המומחה לפני הוצאת המינוי בקופת בית המשפט, ולאחר המינוי, ולפי האמור בחוות הדעת, יקבע בית המשפט על מי תחול חובת התשלום למומחה. (תקנה 16 (א) לתקנות).
  ואולם, הפרקטיקה הנוהגת בתאונות דרכים "רגילות" היא לחייב את הנתבעים דוקא בתשלום, מראש, ולהתיחס לשאלה זו בסיום ההליך, בעת קביעת הפצויים.
  ראה גם: בר"ע (י-ם) 2398/00 דרור תמר נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, צלטנר 8228, מפי כב' השופט גל.
  באותה החלטה מסביר השופט גל כי חובת ההפקדה החלה על התובע אינה חובת תשלום דוקא, אלא מעין חלוקת ההליך בין הבטחת שכרו של המומחה, לבין קביעת מי שישא בו לבסוף. כלומר, שקביעת התקנות אינה לחייב את התובע בתשלום למומחה.
  ראה גם: ת"א (מחוזי י-ם) 9866/94 אהרן פוקס נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ דינים מחוזי כרך כו(7) 441 (אף החלטה זו מפי כב' השופט גל).
  מכאן, שהפרקטיקה הנוהגת, לפיה מחוייבות חברות הביטוח בתשלום, אינה בבחינת מתן זכויות יתר לתובע, אלא קיצור ההליך משני שלבים לאחד: כיוון שבדרך כלל אם על פני המסמכים הרפואיים יש הצדקה למינוי המומחים, הרי התובע יהיה זכאי לפיצוי כלשהו- גם אם לא תקָבע נכות – על כן ניתן יהיה לקזז את הסכום ששילמה חברת הביטוח למומחה מסכום הפיצויים. כך נמנעת חובת ההפקדה המכבידה על התובעים, וכך נוספת יעילות להליך המשפטי.
• תובע בתאונת דרכים שהיא גם תאונה בעבודה, יכול היה לחסוך לחברת הביטוח את תשלום שכר טרחת המומחה, אילו פנה למוסד לביטוח לאומי. לפיכך, הנוהג הוא להשית על תובע כזה את תשלום שכר טרחת המומחה. ההגיון הוא, שאם בחר התובע בדרך שונה, שאינה דרך המלך על פי החוק, אין לתת לו זכות היֶתר הנתנת לתובע בתאונה "רגילה".
• אני סבורה כי הנוהג אינו מתחייב מן החוק ומן התקנות. יתכן, כי הנוהג נוצר בשל ההתיחסות אל הפקדת הסכום הנדרשת על ידי התקנות כאל תשלום למומחה ממש, במקום שני שלבים להחלטה בענין זה.
  יתכן גם, כי הנוהג נוצר מתחושה בלתי נוחה לגבי תובע שלא פנה למוסד לביטוח לאומי. ידוע, כי כשהמדובר בנכות צפויה נמוכה יחסית, בוחרים התובעים בהגשת תביעה לבית המשפט, מתוך תקוה (שאין לדעת אם מבוססת היא אם לאו), כי קביעת מומחה המתמנה על ידי בית המשפט תהיה חמורה פחות מקביעת המומחים של המוסד לביטוח לאומי.
  על כן, יש בהשתת שכר טרחת המומחה על התובע, על פי הנוהג, משום "עונש" מסוים המוטל על התובע שבחר בדרך עקיפה.
• ואולם, הדרך העקיפה לכאורה היא דרך המלך מאז פסק דין טטרו. לאחר שהושוו זכויותיו של התובע בתאונת דרכים שהיא גם תאונה בעבודה, לאלו של תובע בתאונת דרכים שאיננה כזו – שוב אין מקום להפלות בין שני סוגי התובעים.
  אוסיף עוד, כי לדעתי הנוהג לחייב את התובע בשכר טרחת המומחה עלול להפלות בין תובע שהפרוטה מצויה בכיסו ויכול לפנות ולשלם שכר טרחת מומחה בית המשפט, לבין תובע אחר שהפרוטה חסרה לו – אשר יבחר להמנע מן ההוצאה הגבוהה ויפנה למוסד לביטוח לאומי. אפליה כזו ודאי אינה תוצאה רצויה.
• ב"כ הנתבעים הביא לעיוני את החלטת כב' השופטת גרסטל בבר"ע (ת"א) 1429/02 ערוב שי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם). באותו ענין הבהירה כבוד השופטת גרסטל מדוע ראוי לדעתה הנוהג המחייב את התובע בהפקדת שכר טרחת המומחה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. למיטב ידיעתי, זו ההחלטה המפורטת היחידה שניתנה בסוגיה.
• פסיקת בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום, אולם אינה מחייבת אותו, לפי סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה.
  מה טיבה של ההנחיה? לכאורה, שבמקום בו הוכרע ענין כלשהוא על ידי בית המשפט המחוזי, בהעדר נמוקים לסטיה מאותה הכרעה – על בית משפט השלום לילך בכוון שהותווה על ידי בית המשפט המחוזי. להוותי לא מצאתי התייחסות ברורה בפסיקה למהותה של ה"הנחיה" כאמור.בעניננו: החלטת כב' השופטת גרסטל בבר"ע 1429/02 ניתנה לאור הטענות שנטענו בפניה. אין לדעת מן ההחלטה האם נשקלו השקולים שהועלו בהחלטת כב' השופט גל בבר"ע 2398/00 ובהחלטה בת"א 9866/94, הנזכרות לעיל.ענינן של אלו, כדברי כב' השופט גל:
  "…טענות ב"כ הנתבעת, לגבי הוראות תקנות המומחים, יסודן בטעות. לא נקבע שם כלל וכלל, כי נטל שכרו של המומחה הרפואי מוטל על שכם התובע. כל אשר נאמר הינו, שעליו להפקיד סכום שייקבע, להבטיח את תשלום השכר, אם וכאשר בית המשפט יחליט על פי שיקול הדעת המסור לו להטילו על שכמו…"טענה זו לא נזכרה בבר"ע 1429/02 שלעיל.
  לאור הניתוח שלעיל, אני סבורה כי ראוי – במקרה זה – לסטות מהחלטת כבוד השופטת גרסטל.
• המסקנה היא, אם כן, כי השוויון במינוי מומחה רפואי צריך לחול גם בקביעת מי שישלם לאותו מומחה.
  מטעמים אלו, החלטתי להשית שכר טרחת המומחה על הנתבעת, למרות שעסקינן בתאונת דרכים שהיא גם תאונה בעבודה, ובתובע שנמנע מלפנות למוסד לבטוח לאומי למימוש זכויותיו.
  אין צריך לומר, שעצם המינוי או עצם התשלום אינם משנים מחובת קיזוז הגמלה הרעיונית שהיה המוסד לביטוח לאומי משלם לתובע.
  לאור חילוקי הדעות הכנים, והנשענים על הפסיקה הקיימת, אין צו בדבר הוצאות.

ניתנה היום י' בניסן, תשס"ד (1 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.